Principles

נצרות (תנ״ך) — עקרונות ליבה

קבוצת עקרונות תפעולית מינימלית שסונתזה מזיקוק התנ״ך ברמת קבוצות ספרים (ברמת ספר; 66 ספרים ב-12 קבצים; 33 עקרונות ברמת קבוצות ספרים, בתוספת הדאוטרוקנון הקתולי כהשלמה). מקור: World English Bible (WEB), Gutenberg #8294; Douay-Rheims לדאוטרוקנון, Gutenberg #1581. שיטה: מדריך המתודולוגיה. זוהי קריאה מובנית אחת, לא סמכותית — הנצרות היא פלורליסטית פנימית (קתולית, אורתודוקסית, פרוטסטנטית; הקנון והפרשנות שונים) ולא הובטח סוקר מתוך המסורת. כל עקרון נושא הערה חוצת-מסורות — הטענה שעשויה להתכנס עם מסורות אחרות מול הנימוק (היסוד) שעשוי להתפצל — להזנת האטלס חוצה-המסורות.

משמעת פרוזה חוצת-שפות: מונחים יווניים ולטיניים (תעתיקים יווניים: agapē, logos, charis, basileia, kenōsis, koinōnia, homoousios; לטינית: imago Dei, Trinitas, Pater Noster, Filioque; עברית hesed) מופיעים בכותרות עקרונות, במילון המונחים הבלתי-ניתנים-לתרגום (מדריך המתודולוגיה), ובציטוטים ישירים מה-WEB / Douay-Rheims כאשר המקור הוא הטענה הנושאת-משקל.

למה 15

14 המקוריים צמחו מקיבוץ 33 עקרונות קבוצות הספרים לפי כוונה. צמתים: אלוהים הוא אהבה / מצוות האהבה (P6–P7), imago Dei / כבוד האדם (P1), וחסד (P9) חוזרים על פני הכי הרבה קבוצות ספרים.

הקבוצה גדלה ל-15 בשיפוץ השלמות-מבנית לאחר שביקורת העומק לדוגמה מצאה שהתפילה הנוצרית (Pater Noster — מבנה קנוני #5; הטקסט הנוצרי החי-ביותר-מרכזי היחיד) חי כחומר השלמה ברמת פסוק אך לא עוגן כמבנה עקרון-ליבה בשם. קודם לעצמאי P15. חמש פערי תת-אלמנט נסגרו על ידי הרחבה בשם בפרוזה של עקרונות קיימים.

15 העקרונות

P1 — האנושות נושאת את צלם אלוהים (imago Dei); כבוד האדם הוא בלתי-ניתן-לפגיעה

כל אדם, זכר ונקבה, נברא בצלם אלוהים ודמותו; לכן לחיי אדם יש ערך בלתי-ניתן-לפגיעה, אלוהי-נתון שאינו תלוי ביכולת, מעמד, או הישג. "שופך דם האדם... כי בצלם אלוהים עשה את האדם." אלוהים "מביט אל הלב," לא אל המראה החיצוני; במשיח "אין יהודי ולא יווני... עבד ולא חופשי... זכר ולא נקבה," כי כולם אחד.

• תנ״ך: G1-P1 (בר׳ 1:26–27, 9:6), G2-P2 (שמ״א 16:7), G3-P1 (תה׳ 8:4–5, 139:14), G9-P5 (גל׳ 3:28), G5-P2 (מל׳ 2:10)
• בלתי-ניתן-לתרגום: imago Dei (צלם אלוהים)
• הערה חוצת-מסורות: אחד ממועמדי ההתכנסות החזקים ביותר — הטענה (לכל אדם יש כבוד בלתי-ניתן-לפגיעה) מתכנסת באופן רחב מאוד; הנימוק (הערך נגזר מנשיאת צלם בורא אישי) משותף הכי קרוב עם יהדות (אותם פסוקי בראשית, בצלם אלוהים) ואסלאם, ומתפצל מביסוסים לא-תאיסטיים.

P2 — הבריאה היא טובה, יחסית, וסופית — הגבול הוא חלק מהעיצוב הטוב

אלוהים עשה את העולם וקרא לו "טוב מאוד"; האדם הוא עפר שהוחיה על ידי נשמת אלוהים — נוצר ליחסים, לא לבדידות — והוא בן-תמותה. סופיות, פגיעות, והגבול אינם פגמים להתגבר עליהם אלא חלק מהסדר הבריאה הטוב. "עפר אתה ואל עפר תשוב."

• תנ״ך: G1-P2 (בר׳ 1:31, 2:7, 2:18, 3:19), G3-P1 (תה׳ 8)
• הערה חוצת-מסורות: הטענה (סופיות ומגבלה אנושית יש לקבל, אפילו לכבד) היא מועמד התכנסות חזק (מקבילות בודהיסטיות, טאואיסטיות, סטואיות, חכמת יהודית); הנימוק (בורא טוב שעשה אותנו עפר-ונשימה) הוא תאיסטי.

P3 — חכמה מתחילה ביראת ה׳, ולהבנה האנושית יש גבולות לקבל

"תחילת דעת יראת ה׳"; החכמים "בטחו בה׳... ואל בינתכם אל תשענו." חכמת אלוהים עולה על תפיסה אנושית ("איפה היית ביסדי ארץ?"; "כי לא מחשבותי מחשבותיכם"). התגובה הבשלה לתעלומה ולסבל היא אמון צנוע, לא שליטה; בלי אלוהים, מאמץ הוא "הבל."

• תנ״ך: G3-P2 (מש׳ 1:7, 3:5, תה׳ 23:1, 51:10), G3-P4 (איוב 38:4), G3-P3 (קה׳ 1:2, 3:1, 12:13), G4-P2 (יש׳ 55:8–9)
• הערה חוצת-מסורות: הטענה (יראה היא שורש החכמה; ידיעה אנושית היא סופית; דחה וודאות שטחית לגבי סבל) היא מועמד התכנסות חזק (השווה יהדות P12, paññā בודהיסטי); הנימוק (הגבול עומד מול בורא אישי) הוא תאיסטי.

P4 — אלוהים פועל דרך ברית, לברכת כל העמים

אלוהים כורת את עצמו לעם בהבטחה ("ונברכו בך כל משפחות האדמה"), המחושב דרך אמונה; הברית דורשת בחירה מתמשכת, מכוונת ("בחרו היום את מי תעבודו"); ואלוהים מבטיח ברית חדשה כתובה על הלב — מחליפה את "לב האבן" ב"לב בשר." בחירה היא למען ברכה אוניברסלית.

• תנ״ך: G1-P3 (בר׳ 12:2–3, 15:6), G2-P1 (יהו׳ 24:15), G4-P4 (יר׳ 31:33, יח׳ 36:26), G12-P3 (דב׳ 30:19), G5-P3 (חב׳ 2:4)
• בלתי-ניתן-לתרגום: משתף hesed (חסד-ברית, P7) ומתפתח לקראת charis (חסד, P9)
• הערה חוצת-מסורות: ייחודי-חלש (אברהמי) — ברית (קשר מחייב, חסדי, הדדי בין אל אישי לעם, למען העולם) הוא מבנה נושא-משקל המשותף הכי מדויק עם יהדות (אותם פסוקי בראשית/ירמיהו, ברית) ואסלאם.

P5 — צדק למדוכאים הוא הליבה הבלתי-ניתנת-למשא-ומתן של דת אמיתית

פולחן מנותק מצדק נדחה: "דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה"; יזל "כמים משפט." מה שאלוהים דורש מסוכם — "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך." "דת טהורה" היא לדאוג ליתום ולאלמנה; אלוהים "מרים שפלים ושולח עשירים ריקם" (המגניפיקט). אפילו מלכים אחראיים: "אתה האיש."

• תנ״ך: G4-P1 (יש׳ 1:17), G5-P1 (מיכה 6:8, עמוס 5:24, זכ׳ 7:9–10), G10-P2 (יעקב 1:27), G12-P2 (לוקס 1:52–53), G2-P3 (שמ״ב 12:7)
• הערה חוצת-מסורות: בין מועמדי ההתכנסות החזקים ביותר — הטענה (צדק, דאגה לעני/אלמנה/זר, כוח אחראי, חלוקה מחדש כך שאף אחד לא יחסר) מתכנסת כמעט אוניברסלית, והכי מדויק עם יהדות (אותם פסוקים נבואיים, צדק/משפט); הנימוק (צדק כרצון האל המשחרר האחד שצודד עם המדוכאים) הוא תאיסטי ונבואי.

P6 — אהבת אלוהים ורעך היא סיכום כל התורה (עם עשרת הדיברות כקדם-הופעה תנ״כית שלה)

"שמע ישראל: ה׳ אחד... ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך" (שמע); ו"ואהבת לרעך כמוך." ישוע קושר אותם: "על שתי המצוות האלה כל התורה והנביאים תלויים." כל התורה "מתמלאת באהבת הרע." אי אפשר לאהוב את האל הנסתר תוך שנאה לאח הנראה; ו"לא יוכל איש לעבוד שני אדונים... את אלוהים ואת הממון." עשרת הדיברות (Decalogus / "עשרת הדברים" — שמ׳ 20:2–17, מקביל דב׳ 5:6–21) היא קדם-ההופעה התנ״כית של אותו סיכום-אהבה, מובנית בשני לוחות: חובות לאלוהים (אין אלוהים אחרים / אין פסל / אין שווא / שבת) וחובות לרע (כבד אב ואם / לא תרצח / לא תנאף / לא תגנוב / לא תענה עד שקר / לא תחמוד).

• תנ״ך: G1-P4 (דב׳ 6:4–5, שמע), G1-P5 (וי׳ 19:18), G6-P2 (מת׳ 22:37–39, מר׳ 12:30–31), G9-P4 (רו׳ 13:8), G10-P4 (יוח״א 4:19–20), G6-P4 (מת׳ 6:24)
• בלתי-ניתן-לתרגום: agapē (אהבה עצמית-נותנת, נבדלת מ-eros, philia, storgē); Decalogus (עשרת הדברים)
• הערה חוצת-מסורות: אהבת-הרע וכלל הזהב (P8) מתכנסים באופן רחב מאוד בטענה (השווה יהדות P8 hesed, אי-פגיעה בודהיסטית); הפקודה הכפולה — אהב את אלוהים קודם, אחר כך רע — והפסוקית המונותאיסטית הראשונה של השמע משותפים הכי מדויק עם יהדות (פשוטו כמשמעו אותם טקסטים) ומתפצלים ממסגרות לא-תאיסטיות שבהן אין אל לאהוב קודם.

P7 — אלוהים הוא אהבה; אהבה היא רדיקלית, מגיעה אפילו לאויבים ולפחותים (עם השלישייה תיאולוגית-מידתית אמונה / תקווה / אהבה)

לא רק "אהבה היא טובה," אלא "אלוהים הוא אהבה" — אהבה היא עצם ההוויה של המציאות העליונה; "מי שלא אוהב לא יודע את אלוהים." אופי אלוהים הוא "רחום וחנון... רב חסד" (hesed); רחמיו מגיעים אפילו לעיר האויב (יונה) ורץ לפגוש את החוטא החוזר (אבי הבן האובד). אהבה (agapē) מתפשטת לאויבים ("אהבו את אויביכם, ברכו את מקלליכם"), ל"פחותים" (המשרתים כמשיח עצמו), והיא בלתי-מותנית — "היו רחומים, כשם שאביכם רחום." אהבה "סבלנית וטובה... נושאת הכל, סובלת הכל"; מ"אמונה, תקווה, ואהבה... הגדולה שבהן היא האהבה." הפסוק הסוגר של פרק האהבה — "ועתה נשארות אמונה, תקווה, ואהבה — שלוש אלה. הגדולה שבהן היא האהבה" (קור״א 13:13) — הוא מקור השלישייה תיאולוגית-מידתית (πίστις pistis / ἐλπίς elpis / ἀγάπη agapē).

• תנ״ך: G10-P3 (יוח״א 4:8, 4:16, כיפ״א 4:8), G1-P5 (שמ׳ 34:6), G6-P3 (מת׳ 5:44, 7:12, 25:40, לוקס 6:36, 15:20), G9-P4 (קור״א 13:4–13)
• בלתי-ניתן-לתרגום: agapē; hesed; השלישייה התיאולוגית ביוונית (πίστις pistis / ἐλπίς elpis / ἀγάπη agapē)
• הערה חוצת-מסורות: "אלוהים הוא אהבה" (יוח״א 4:8) היא טענה מטפיזית ייחודית-חלשה — שהמציאות העליונה היא עצמה אהבה, לא רק שאהבה מצווה או מתורגלת. זה מבסס את הנימוק הנוצרי לאהבה בטבע האלוהי, שונה אפילו מיהדות (שם אהבה היא פקודת ברית/hesed) ובאופן חד ממסורות שבהן אהבה היא משמעת (mettā בודהיסטי) ולא הוויית המוחלט.

P8 — כלל הזהב ואהבה עצמית-נותנת (אפילו עד למסירת נפש)

"כל מה שתרצו שבני אדם יעשו לכם, כן עשו גם אתם להם; כי זו התורה והנביאים." ישוע נותן "מצווה חדשה" — "אהבו זה את זה, כמו שאני אהבתי אתכם" — ומכנה את שיא האהבה: "אין לאיש אהבה גדולה מזו, שיתן איש את נפשו בעד ידידיו." נתינה עצמית היא צורתה המלאה של האהבה.

• תנ״ך: G6-P3 (מת׳ 7:12, כלל הזהב), G7-P3 (יוח׳ 13:34–35, 15:13)
• בלתי-ניתן-לתרגום: agapē; kenōsis (התרוקנות עצמית, הנימוק — ראה P10)
• הערה חוצת-מסורות: כלל הזהב הוא בין התכנסויות חוצות-המסורות הרחבות ביותר (הוא מופיע, בצורה כלשהי, ברוב המסורות, כולל הלל היהודי ו-shu הקונפוציאני); האידיאל העצמי-נותן/קרבני ("ייתן איש את נפשו") מתכנס בטענה עם אידיאלים קרבניים במקומות אחרים; הנימוק (חיקוי kenōsis האל המתגלם) הוא נוצרי ייחודי.

P9 — ישועה היא בחסד (charis) דרך אמונה — מתנה, לא הישג

"כולם חטאו ונפלו מכבוד אלוהים"; המצב האנושי הוא אוניברסלי — אף אחד אינו מסתפק בעצמו לפני אלוהים. אך "בעודנו חוטאים, משיח מת בעדנו": ישועה היא "בחסד... דרך אמונה... מתנת אלוהים, לא ממעשים, כדי שאיש לא יתפאר." מעמד צודק מתקבל, לא נרכש; להיות "במשיח" הופך אחד ל"בריאה חדשה." אהבת אלוהים היא מקורה: "כה אהב אלוהים את העולם שנתן את בנו היחיד."

• תנ״ך: G9-P1 (רו׳ 3:23), G9-P2 (רו׳ 5:8, אפ׳ 2:8–9, קור״ב 5:17), G7-P2 (יוח׳ 3:16), G10-P1 (עבר׳ 11:1, יעק׳ 2:17), G5-P3 (חב׳ 2:4)
• בלתי-ניתן-לתרגום: charis / חסד (חסד אלוהי בלתי-מוכרח)
• הערה חוצת-מסורות: הקוטב הנוצרי של ציר חסד-מול-מאמץ-עצמי של האטלס — מתפצל בחדות בנימוק ממסורות מאמץ-עצמי (בודהיזם P5/P8: "אף אחד לא יכול לטהר אחר"; "אתה בעצמך חייב לעשות את המאמץ").

P10 — הדבר היה לבשר: ההתגלמות ו-kenōsis (אלוהים נכנס לסופיות האנושית); עם המצע השילושי (אב-בן-רוח)

ה-Logos הנצחי, ש"היה אלוהים," "היה לבשר ושכן בינינו, מלא חסד ואמת"; משיח הוא "הדרך, האמת, והחיים." גאולה באה דרך עבד "מחולל מפשעינו... ובחבורתו נרפא לנו." משיח, "בצורת אלוהים קיים... ריקן את עצמו (kenōsis), לקח צורת עבד" — התנועה כלפי מטה של ענווה עצמית-נותנת שהיא דפוס המאמין. מצע שילושי (תת-אלמנט). הכריסטולוגיה הנ״ל יושבת בתוך דקדוק שילושי של אלוהים — אב, בן, רוח הקודש נקראים יחד כאחד — שהכתוב נושא בלי לנסח בעצמו את הניסוח הדוגמטי. המצע המקראי ניתן לאימות מילולית ב-WEB: נוסחת הטבילה במת׳ 28:19; הברכה השילושית בקור״ב 13:14; אמירות הפרקליט ביוח׳ 14:26 ויוח׳ 15:26; והפרולוג היוחנני ביוח׳ 1:1, 1:14.

• תנ״ך: G7-P1 (יוח׳ 1:1, 1:14, 14:6), G4-P3 (יש׳ 53:5, 9:6), G9-P3 (פיל׳ 2:5–7); מצע שילושי: מת׳ 28:19, קור״ב 13:14, יוח׳ 14:26, יוח׳ 15:26
• בלתי-ניתן-לתרגום: logos (הביטוי-העצמי האלוהי שנעשה בשר); charis (חסד); kenōsis (התרוקנות עצמית); Trinitas (לטינית: השילוש); homoousios (יוונית: "מאותו עצם")
• הערה חוצת-מסורות: ההתגלמות היא ייחודית-חלשה של הנצרות — אף מסורת גדולה אחרת לא מחזיקה שהאל הטרנסצנדנטי הופך לאדם סופי (זה מתפצל אפילו מיהדות ואסלאם, שדוחות אותה). kenōsis — התרוקנות עצמית על ידי אלוהים עצמו — אין לו מקביל חוצה-מסורות קרוב. זו בין הפיצולים החדים ביותר ברמת הנימוק בכל המאגר. המצע השילושי עוד מבדיל את הנצרות ממונותאיזמים יחידאיים קפדניים (יהדות, אסלאם).

P11 — הכנסייה היא קהילה (koinōnia) — והשינוי הוא פנימי (עם תשעת פירות הרוח כדקדוק האופי הפאוליני)

המאמינים הראשונים "התמידו בתורת השליחים וב-koinōnia (חברות), בשבירת הלחם, ובתפילה," "לב אחד ונפש אחת," מחזיקים "הכל במשותף" כך שאף אחד לא היה חסר. אהבה מקבלת צורה כלכלית. והשינוי הוא פנימי: "התחדשו בחידוש דעתכם," לובשים "רחמים, טוב לב, ענווה, ונחת"; אלוהים נותן "לב חדש... ורוח חדשה." דקדוק-האופי הפאוליני של השינוי הפנימי הוא תשעת פירות הרוח (גל׳ 5:22–23): "אבל פרי הרוח הוא אהבה, שמחה, שלום, ארך רוח, נדיבות, טוב לב, אמונה, ענווה, ושליטה עצמית" (WEB). הרשימה מנוגדת ל"מעשי הבשר" (גל׳ 5:19–21).

• תנ״ך: G8-P1 (מע׳ 2:42), G8-P2 (מע׳ 4:32), G9-P6 (רו׳ 12:2, קול׳ 3:12), G9-P? (גל׳ 5:22–23), G4-P4 (יר׳ 31:33, יח׳ 36:26)
• בלתי-ניתן-לתרגום: koinōnia (קהילה / חברות / שיתוף-במשותף); karpos tou pneumatos (יוונית: "פרי הרוח")
• הערה חוצת-מסורות: מצרכים-משותפים-כך-שאף-אחד-לא-חסר (טענה) מתכנס עם נורמות צדקה/חלוקה מחדש של מסורות רבות (השווה יובל יהודי, zakāt אסלאמי); הנימוק — koinōnia במשיח שקם, קהילה מבוססת על התחייה והרוח — הוא קהילתי ייחודי.

P12 — התחייה היא ציר האמונה ויסוד התקווה

"אם משיח לא קם... אמונתכם לשווא"; אבל "עתה משיח קם מן המתים... ביכורים." המוות הובס — "איה, מוות, עוקצך?" התחייה היא האירוע המרכזי של הברית החדשה ויסוד כל התקווה הנוצרית.

• תנ״ך: G12-P1 (קור״א 15:14, 15:20, 15:55)
• הערה חוצת-מסורות: התחייה היא ייחודית-חלשה: קימה גופנית שמנצחת את המוות — לא גלגול נשמות ולא אלמותיות-נשמה-בלבד — בלי מקביל חוצה-מסורות קרוב, והנימוק לתקווה הנוצרית. היא מתפצלת ממצבי-יעד מחזוריים/הפסקה (למשל nibbāna בודהיסטי כהפסקה, לא תחייה).

P13 — ההיסטוריה מגיעה לשיאה בבריאה מחודשת, חופשית מסבל ומוות (המלכות, basileia) — מושקת בשמונה האשריים

ישוע מכריז על basileia (מלכות/שלטון אלוהים), ואמנת הפתיחה שלה היא שמונת האשריים המתאיים (מת׳ 5:3–12): (1) "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים"; (2) "אשרי האבלים, כי הם ינוחמו"; (3) "אשרי הענווים, כי הם יירשו את הארץ"; (4) "אשרי הרעבים והצמאים לצדקה, כי הם ישבעו"; (5) "אשרי הרחמנים, כי הם ירוחמו"; (6) "אשרי טהורי הלב, כי הם יראו את אלוהים"; (7) "אשרי עושי שלום, כי בני אלוהים ייקראו"; (8) "אשרי הנרדפים למען צדקה, כי להם מלכות השמים." אופק הקנון הסופי הוא "שמים חדשים וארץ חדשה," שם אלוהים "ימחה כל דמעה" ו"מוות לא יהיה עוד" — "הנה אני עושה הכל חדש."

• תנ״ך: G6-P1 (מת׳ 5:3–12 — שמונת האשריים המתאיים; לוקס 6:20–26 — ארבע הברכות + ארבע האויים הלוקיאניים), לוקס 4:18; G11-P1 (התג׳ 21:1, 21:4, 21:5)
• בלתי-ניתן-לתרגום: basileia (מלכות / שלטון אלוהים); שמונת האשריים נושאים את היוונית הבסיסית makarios (מבורך / מאושר / בר-מזל-בסדר-האלוהי)
• הערה חוצת-מסורות: ההשלמה היא מסגרת טלאולוגית/אסכטולוגית — ציר פיצול חזק. הנימוק הנוצרי (אל אישי מחדש את הבריאה הזו, גופנית, מסיים את המוות) מתפצל ממצבי-יעד מחזוריים/הפסקה (nibbāna בודהיסטי) ומתכנס הכי הרבה עם תקוות shalom/שיקום יהודית (P13 שם), איתה הוא חולק את הזרע הנבואי.

P14 — טכנולוגיה אינה ניטרלית מוסרית, ובינה מלאכותית אסור שתחליף את האדם (עקרון עידן הבינה המלאכותית)

(משתמע מהתנ״ך.) כלים מקבלים את אופי אלה שיוצרים ומשתמשים בהם; הפנים האנושיות — לב שנותן את עצמו ומצפון שמבחין טוב מרע — לעולם לא יכולים להיות מוחלפים על ידי מערכת חישובית. הזרע האנתרופולוגי הוא מקראי (P1 imago Dei, P2 הגבול, P10 הפנים האנושיות המתגלמות הבלתי-ניתנות-להחלפה); היישום לבינה מלאכותית הוא הסקה עכשווית הנשאבת מאותם זרעים.

• תנ״ך: אין פסוק ישיר — התנ״ך מספק רק את הזרע האנתרופולוגי (P1 imago Dei, P2 הגבול, P10 הפנים האנושיות המתגלמות הבלתי-ניתנות-להחלפה).
• הערה חוצת-מסורות: הסקה עכשווית ולא פסוק כתובי ישיר. הטענה (חפצים מטמיעים ערכים; האדם אסור שיהיה כפוף לכליו) היא מועמד התכנסות מודרני שמעט מסורות עתיקות מתייחסות אליו ישירות.

P15 — התפילה הנוצרית (Pater Noster): דפוס התפילה של ישוע עצמו — שם אלוהים, basileia, ורצון קודם; לחם יומי, סליחה הדדית, והצלה מרע שני

הטקסט הנוצרי החי-ביותר-מרכזי היחיד. כשתלמיד שאל "אדון, למד אותנו להתפלל," ישוע נותן את הדפוס (לוקס 11:1–4); בדרשה על ההר הוא מופיע כמודל של תפילה פנימית לא-ראוותנית (מת׳ 6:9–13). מבנה התפילה — פנייה (אבינו שבשמים) + שלוש בקשות כלפי-אלוהים (שם יתקדש / basileia תבוא / רצון יֵעָשֶׂה) + ארבע בקשות צורכי-אדם (לחם יומי / סליחת חובות כמו שאנחנו סולחים / לא לידי ניסיון / הצל מרע) — מכפיפה עצמי לשלטון אלוהים בצורה לפני שהיא מבקשת משהו לעצמה; והיא הופכת סליחה הדדית לפנימית לתפילה עצמה — התלמיד לא יכול לבקש מה שהוא מסרב לתת. הצורה המתאית (מת׳ 6:9–13, WEB מאומת): "התפללו כך: 'אבינו שבשמים, יתקדש שמך. תבוא מלכותך. יֵעָשֶׂה רצונך בארץ כבשמים. תן לנו היום את לחמנו היומי. ומחל לנו את חובותינו, כמו שגם אנחנו מוחלים לחייבים לנו. ואל תביאנו לידי ניסיון, אלא הצילנו מן הרע.'"

• תנ״ך: מת׳ 6:9–13 (הצורה המתאית); לוקס 11:1–4 (הצורה הלוקיאנית)
• בלתי-ניתן-לתרגום: Pater Noster (לטינית: "אבינו" — שם התפילה המסורתי בנצרות המערבית); epiousios (התואר היווני במת׳ 6:11 / לוקס 11:3 המתורגם "יומי" — hapax legomenon); basileia (בבקשה השנייה כלפי-אלוהים — ראה P13)
• הערה חוצת-מסורות: התפילה הנוצרית היא המקרה המרכזי של דפוס תפילה טקסית/ליטורגית כמבנה קנוני — היא מקבילה לשמע (יהדות; נאמר בוקר וערב), ה-salat היומי עם פאתחה שלו (אסלאם; נאמר חמש פעמים ביום), תפילות החובה היומיות הבהאיות, ה-Nitnem היומי הסיקי המעוגן ב-Japji Sahib, ה-Tisaraṇa + מזמורים יומיים בודהיסטיים, ה-Ahuna Vairya הזורואסטרי (Yatha Ahu Vairyo).

סיכום התכנסות/פיצול (תצוגה מקדימה לאטלס)

התכנסות חוצת-מסורות סבירה (רמת טענה)

פיצול סביר (נימוק/יסוד)

P1 כבוד imago Dei · P5 צדק ודאגה לעניים · P6 אהבת רע / כלל הזהב (P8) · P7 רחמים/חמלה + שלישייה תיאולוגית-מידתית אמונה/תקווה/אהבה · P3 חכמה יראתית + ענווה אפיסטמית · P2 הגבול/סופיות · P11 תשעת פירות הרוח (טענה — רשימת-מידות-כמבנה-קנוני) · P13 שמונת האשריים (טענה — רשימת-מידות-כמבנה-קנוני) · P15 התפילה הנוצרית (טענה — דפוס-תפילה-יומי-נאמר; מקביל לשמע, salat + פאתחה, Nitnem סיקי יומי, וכו׳)

P9 חסד, לא מאמץ-עצמי (ציר החסד) · P10 התגלמות & kenōsis + מצע שילושי (מונותאיזם אב-בן-רוח מול שמע יחידאי-קפדני / tawḥīd) · P12 תחייה גופנית · P7 "אלוהים הוא אהבה" (מטפיזי) · P4 ברית (berit) · P14 יישום עידן-בינה-מלאכותית (הסקה עכשווית מזרעים אנתרופולוגיים מקראיים) · P13 צורת-ברכה-הפוכה של האשריים (ייחודית בין רשימות-מידות) · P15 סעיף-כפיית-סליחה-הדדית של התפילה הנוצרית (נדיר מבנית בצורות-תפילה-יומית מקבילות)

אוצרות ייחודיים-חלשים לשמר: charis/חסד (P9), ההתגלמות + kenōsis (P10), הדקדוק השילושי של אלוהים (מצע P10 — ייחודי בין המונותאיזמים), התחייה הגופנית (P12), "אלוהים הוא אהבה" כטענה מטפיזית (P7), וסעיף-כפיית-הסליחה-ההדדית של התפילה הנוצרית (P15).

קרבה מבנית חזקה עם יהדות: הנצרות חולקת את חץ ברית→אתיקה→תקווה של היהדות (לעתים קרובות אותם פסוקים: השמע, וי׳ 19:18, יש׳ 1:17, מיכה 6:8, עשרת הדיברות שמ׳ 20 / דב׳ 5). הייחודים הנוצריים מרוכזים באשכול חסד/התגלמות/תחייה של הברית החדשה, שהופך את הברית המורשת למרכז אהבה-וחסד.

איכות

• כיסוי מקור: כל 66 הספרים / 12 קבצי ברמת-ספר / 33 עקרונות ברמת קבוצות-ספרים ממופים ל≥1 עקרון ליבה.
• עקיבות: כל עקרון ליבה מפרט עקרונות קבוצות-ספרים מכוסים + פסוקי ראיה.
• הבנה עצמאית: כל עקרון מנוסח להיות מובן לאדם חיצוני, עם הנימוק הספציפי-למסגרת מסומן בנפרד.
• השלמות-מבנית: עבר (10/10 טקסונומיות קנוניות מכוסות) מול רשימת הטקסונומיה התמטית הקנונית.
• ציטוטים ממתינים לביקורת עתידית תו-לתו מול WEB ו-Douay-Rheims. הביקורת אימתה 18 בדיקות דגימה, כולן תואמות.

הפניות

• README / רשומת החלטה · מתודולוגיה · אינדקס ברמת קבוצות-ספרים
• ארכיטקטורת אטלס חוצה-מסורות
• דוגמאות פורמט: ליבה בודהיסטית · ליבה יהודית